כמה ימים אחרי שנחתנו בתאילנד, כשהראש עדיין מסוחרר משפע האופציות הקולינריות, הפה נשרף עם כל ביס של סלט "Little little spicy" פאפאיה, והבטן טרם חטפה את הכאפה שגורמת לביקורים במזרח להיות מרזים כל כך – נחתה עלינו ההכרה. התחוורה לנו המשימה האמיתית שבשמה הגענו עד הלום. ברגע של הארה, תוך כדי נסיעה על הקטנוע לאכול משהו, הבנו מדוע בורא עולם, בסיועה האדיב של חברת Thai Air, הנחה אותנו לפינה זו של הגלובוס: כדי למפות את כלל הנומנומיות שיש לפוקט להציע, זה למה.
פינצטה. חייבת לזכור פינצטה ומספריים קטנות. וחשמל למחשב. ואייפון. בבוקר הטיסה המוח שלי הורכב מענן של לחץ ופריטים שונים שצפו אל תוך ומחוץ למחשבות שלי, בלי שום סדר הגיוני. בסך הכל, הרעיון הכללי היה מוצלח – נפנה את הדירה בתל אביב, נארוז את העסק, נעלה על טיסה (קודם לסינגפור ואחר כך לתאילנד) נעבוד מחו"ל, איפה שזול וטעים, במשך שלושה חודשים ונחזור הביתה לדירה משופצת בחולון (יותר על זה בפוסטים הבאים).
פעם מזמן, בימים בהם היינו זוג צעיר ורענן, טסנו לטייל באיסטנבול. בהתחלה מעט התבאסתי מבחירת היעד, כי עם כל הכבוד לאקזוטיקה מזרחית, שדרות שאנז אליזה הרבה יותר שיקיות מהבזאר הגדול. אבל מאחר וכאמור היינו זוג צעיר, התקציב הכתיב טורקיה – וכולם יודעים שממש כמו צ'אק נוריס, התקציב תמיד מנצח.
אז איך היה בניו זילנד? מהמם, תודה ששאלתם. ירוק כמו באגדות, מים כמו בחלומות הכי רטובים של מקורות, כבשים כמו בקלישאות שמספרים לכם על ניו זילנד. תפזרו על כל זה מלמעלה אנשים רגועים ונחמדים, נופים שהיו ממיסים את ליבה של קרואלה דוויל ויקבים שמשמחים לבב אנוש מאופק עד אופק – וקיבלתם גן עדן במרחק 30 שעות טיסה (פלוס מינוס).
קצת מצחיק לאפות יומיים לפני שעוזבים את הבית לטיול מעבר לים (ניו זילנד – Here I come). מלבד כמה צנצנות שיושבות דרך קבע במקרר (חמאת בוטנים, צ'ילי מתוק, משהו לא מזוהה שעבר איתנו מהדירה הקודמת) המקרר כבר די ריק, ואפילו קנייה של קרטון חלב נראית כמו התחייבות לפרק זמן ארוך מדי.
הזמן: יום שישי לוהט בחודש אוגוסט. המקום: שוק הכרמל. אי שם בין דוכן הדגים של שמחה, לפיצוחים של עמרני החלטנו, רועי ואנוכי, שלקראת ראש השנה נפרסם רצף של פוסטים לחג. מתכונים מסורתיים שתמיד כיף שיש בארסנל – כמו כבד קצוץ; דברים שתמיד רצינו להכין והתעצלנו – למשל חזרת ביתית; וכאלה עם טוויסט מעניין – לדוגמא קונסומה צלול, במקום סתם מרק עוף.
אי שם בדרום מערב תל אביב, מתחת לאף של כולנו, תופס תאוצה אחד הפרוייקטים היותר מיוחדים ומלאי השראה שקורים היום. Florentine Kitchen Knives Project הוא הבייבי של תומר בוטנר, מעצב תעשייתי (וגם, גילוי נאות, חבר) שהלך לחפש פרוייקט גמר ומצא משהו שבכיף יכול להיות מפעל חיים.
בשתי מילים (פלוס) – מדובר בסכיני שף שתומר מעצב ומייצר בעצמו. בשלוש מילים (נניח) – לתומר נותרו 19 יום בלבד לגייס קצת פחות מ-4,000 דולר, שאיתם הוא מתכוון לממן רכישת חומרים לייצור סכינים והקמת אתר בו כל אחד יוכל לעצב לעצמו סכין שף בהתאמה אישית. בארבע מילים (בערך): גם אם לא מתחשק לכם להוציא את הארנק, צפו בסרטון הבא ותחלקו אותו עם העולם, אולי יהיה מישהו שכן יתחשק לו לתרום למעצב צעיר ומוכשר ועל הדרך לזכות בכל מיני פינוקים שווים.
רוצים להשקיע בסכין הבאה שלכם? ליחצו כאן >>
לדף הפייסבוק של The Florentine Kitchen Knives Project ליחצו כאן >>
יש הרבה דברים קשים בחיים. מבחנים במתמטיקה, ריבים עם אנשים אהובים, שאול מופז. אחד הדברים שאף פעם לא קופצים לראש בטופ של רשימות ה"דברים מורכבים שצריך להתמודד איתם" זו כתיבה. אבל לשבת ולבהות במחשב, שמחזיר לי מבט לבן בוהק, בלי שום רעיון למה הולך להופיע כאן – ובכן, בכל פעם מחדש אני מגלה שזו משימה לגמרי לא פשוטה.
בשבועיים האחרונים גיליתי, לתדמהתי, שיש אנשים שלא אוהבים חמאת בוטנים. זה מזעזע כמעט כמו אנשים שלא אוהבים חתולים, או כאלה שחושבים ש"הסמויה" היא לא סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר אי פעם. בעולם אידיאלי, חברים, כולנו היינו אוכלים כריכי חמאת בוטנים, תוך כדי ליטוף החתול החביב עלינו וצפייה ב"סמויה".
איזה כיף זה שמדי פעם יש דברים שהולכים בקלות. הרי בישול יכול להיות מתסכל ממש כמו שהוא יכול להיות מספק. מספיק שמתכון שנראה מבטיח על הנייר (או על המסך) מתפקשש אפילו קלות, ומצב הרוח שלי ישר הופך לעצבני-עד-תוקפני, עד בואו נפציץ את איראן ונלך לריב עם השכנה ממול.
