וידוי: אני ממש אוהבת את החגים. אני מקווה שאתם יושבים, כי ההתערטלות הנפשית רק החלה: אני מתה על פסח וראש השנה. לא רק בגלל התלושים לחג, למרות שגם. אני אוהבת את שגעת הניקיונות שמתלווה אליהם, את תחושת הרעננות וההתחלה החדשה שהם מביאים איתם, את הקנייה והקבלה של המתנות. שאלוהים יעזור לי – אני אפילו אוהבת את הארוחה עצמה.
מה אומר לכם חברים? אני נאבקת בפוסט הזה כבר לא מעט זמן. מצד אחד, לפניכם לחם מפואר. באמת. לחם קסטן קוראים לו, והוא כל מה שלחם צריך להיות. מלא בטעמים ומרקמים. משביע. בא טוב בסנדוויץ'. פוטוגני. טעים. ומצד שני – זהו בעצם. כלומר, בכל זאת מדובר בלחם, לא בעוזרת בית. כמה רחוק ציפיתם שנגיע איתו?
בתור ילדה לא הערצתי אף אחד. הקונספט של להשתגע, לבכות ולמרוט שיער בריא מהראש כשאליל הנוער התורן מופיע על המסך, פשוט דילג עלי איכשהו. (עכשיו, בגלל שכתבתי "אליל נוער" אתם בטח משערכים את הגיל שלי למשהו שנע בין מבוגרת לזקנה טיכו, אבל אני סתם בת 30).
משום מה, רוב האנשים שאני מכירה אוכלים מרק רק בחורף, כשקר. אם אתם שואלים אותי, ההפסד כולו שלהם. חורף ישראלי הינו מצרך נדיר, ויעידו על כך מפלס הכינרת, והעובדה שגם בעיצומו של פברואר עולים לאוטובוס אנשים מיוזעים, משל היינו בשלהי יולי (אופס, דימוי לא מעורר תאבון. תתעלמו).
יש לי נטייה להתאהב בלחמים שאנחנו מכינים בבית. כנראה שלא מדובר בסממן לבריאות נפשית, אבל תזרמו איתי רגע. מערבבים כמה חומרים פשוטים: קמח, חלב, שמרים, מלח. מתפיחים קצת, מתפללים קצת, מחכים קצת, אופים ו-הופ – פתאום יש ג'בטות. שמנמנות, עם קראסט נשיך ופריך ותוך שכולו שיר הלל לפחמימות. טוב, אולי לא פתאום, בכל זאת מדובר בבצק שצריך להמתין בסבלנות עד שיתפח פעם אחת, ואז שוב פעם. ועדיין, אין ספק שהן שוות את הציפייה.
אחד הדברים היותר מטופשים שאפשר לעשות הוא לאפות עוגה טעימה. או, אם לחדד, אחד הדברים היותר מטופשים שאפשר לעשות הוא לאפות עוגה טעימה, כשאתם יודעים שלמחרת אתם, והעוגה האמורה, תישארו לבד בבית.
13:25 – המטבח שלי כל כך לא פוטוגני כרגע. ערימות של קערות וסירים מוכתמים בשוקולד וקצף ביצים פוקקים את השיש. שלל כפות, מקציפים, ולקקן – שמרוחים בשלבי הכנה שונים של תערובת לעוגת יומולדת – מונחים בדיוק איפה שאני לא צריכה שהם יהיו. מדהים לגלות שלכלי מטבח יש אינטליגנציה רגשית של חתול, והם יודעים למקם את עצמם במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
כשהייתי קטנה, אמא שלי קראה לי עוגיפלצת. בהרבה אהבה אמנם, אבל עדיין, פלצת. ככה זה. יש אמהות שבטוחות שהילדים שלהם הכי יפים. יש כאלה שמשוכנעות שהצאצאים שלהם הכי חכמים. אמא שלי הייתה אישה ריאליסטית, שהסתכלה למציאות ולבת שלה בעיניים, והמסקנות היו חד משמעיות: צריך להעביר את העוגיות למדף הגבוה.
