פינצטה. חייבת לזכור פינצטה ומספריים קטנות. וחשמל למחשב. ואייפון. בבוקר הטיסה המוח שלי הורכב מענן של לחץ ופריטים שונים שצפו אל תוך ומחוץ למחשבות שלי, בלי שום סדר הגיוני. בסך הכל, הרעיון הכללי היה מוצלח – נפנה את הדירה בתל אביב, נארוז את העסק, נעלה על טיסה (קודם לסינגפור ואחר כך לתאילנד) נעבוד מחו"ל, איפה שזול וטעים, במשך שלושה חודשים ונחזור הביתה לדירה משופצת בחולון (יותר על זה בפוסטים הבאים).
נשמע פשוט, נכון? רק לקחת את כל מה שמוכר וידוע ואהוב, לזרוק לכמה ארגזים, לתת לרועי לטפל בכל הלוגיסטיקה, להתעלם מהבלתי נמנע עד שבוע לפני הטיסה – והופ, לנחות בחלום טרופי. ובכן, החלום של כל אדם שפוי יכול להיות לפעמים הסיוט התודעתי של פולניה ניורוטית שמאוד מחבבת את כל מה שמוכר וידוע ואהוב. כי מה יהיה עם הלקוחות? ומה אעשה 3 חודשים בלי איריס, הקוסמטיקאית המדהימה שלי? ומה זה הדבר המוזר הזה שמתחזה לחביתה בארוחה שמגישים בטיסה? ואם לא נצליח להתחבר לאינטרנט? ואם פשוט לא נצליח? ואם היקום יקרוס לתוך עצמו והכל ילך לאבדון? טוב, הבנתם את הרעיון הכללי.
פאסט פורוורד קטן – 4 טיסות, 30 קילו אננס וכמעט חודש אחרי – ועכשיו אנחנו בפוקט. בינתיים השמיים טרם נפלו לנו על הראש, אבל לכו תדעו, יתכן שזה מצב זמני לגמרי. בכל מקרה, החלטנו, רועי ואני, שהגיע הזמן לתפעל מחדש את הבלוג, ולרענן אותו עם תובנות בלייב מתאילנד.
אז מה צפוי כאן בחודשים הקרובים? אננס, הרבה אננס. וגם לא מעט פנינים שאנחנו אוספים לנו כאן כל יום. שם מרק אלוהי, כאן שיפוד טעים, פה סלט פאפאיה ששינה לנו את החיים. תאילנד היא גן עדן קולינרי שאין לו הרבה מתחרים, ויעד חובה לכל פודי. אנחנו מתחייבים לשים את נפשנו בכפנו, ואת כל מה שאנחנו מוצאים לאכול, בפה – ולדווח. כאן רועי ותמי שיבק, פוקט.
תגובה אחת על פינצטה, אייפון ואננס